כידוע, האותיות בלע"ז, למשל אלו של האנגלית - התגלגלו דרך הלטינית - הרומאית, שהיא עצמה ירשה מהאלפא ביתא הייוונית, ומקור כולם בכתב האלפבית הכנעני העתיק, וזו, כפי הנראה נסמכה על כתב היתדות וכתב החרטומים המאוחרים (שאף הן ניזונו האחת מהשניה), כאשר סימנים מעטים בלבד שמשו לתאור עיצורים או הברות בודדות.
את משמעות שמות האותיות בעברית, מנסים להבין דרך השפות העתיקות, אותן אנו מכירים מארכיאולוגיה או מספרות עתיקה, או דרך השפות המדוברות, שהתגלגלו עד ימינו.
לספרות העברית העתיקה, כמובן, חלק נכבד בסיוע להבנת-מילים שכזו. ספרי התורה, הנביאים והכתובים; התרגומים לארמית וליוונית; המשנה והספרות הארמית - מדרשים, תוספתות; התלמוד הארץ-ישראלי ("הירושלמי") והבבלי - כולם, מהווים מקור בלתי נדלה להבנת משמעותן של מילים.
מקור נוסף להבנת משמעות המילים העתיקות היא מהגייתן. מלים רבות אוצרות בחובן משמעות צלילית אשר ניתן להתחקות אחריה. אפשר לזהות או לפחות לאשש במידה המניחה את הדעת, איך הגו אותיות בעבר, ולאור זאת להבין מניין נבעו מלים, מה היתה משמעותן המקורית וכיצד נתגלגלו למשמעותן כיום.
ניגש לשמות אותיות האלף-בית, צורתן המקורית, ואופן הגייתן, וננסה להסיק מכל אלו את משמעותן המקורית של צורות האותיות ושל שמות האותיות, ומדוע סודרו בסדר הקדום שנותר ברוב שיטות הכתב עד ימינו.
היגויין העתיק של אותיות ומשמעות צורתן
ר - האות ר' נהגתה כ-ר' מתגלגלת, כפי שהיא מבוטאת בערבית, וכפי שנהגו לחייב ב'קול ישראל', עד לשנים האחרונות. זאת, ניתן לגלות ממקורות שונים - ביניהן הקפדה של קהילות מסויימות הדוברות את אותה השפה ברצף, על היגוי זה; תופעת חילוף האותיות רי"ש ודל"ת; שימוש באות זו במילים המביעות רעדה כמו רעד, קור, ברד, ירא. מהאזנה לקולם של רועים המאיצים בצאנם בקול, והשימוש במילות רועה, רעיה, מרעה ובלועזית שֶפֶר או שֶׁפֶרדְ (במילה שֶׁפֶרדְ אותיות רי"ש ודל"ת באות כאחד!), ועוד.
ח - כך גם, אנו יודעים על החי"ת הגרונית, הן מהשוואה לשפות קרובות, והן מהלכה בתלמוד הבבלי, שאין נותנים לאנשי חיפה "לעבור לפני התיבה" - כלומר אסור להם להיות ה"חזן" בתפילה, מכיוון שהם מחליפים אל"ף בעי"ן, וחי"ת בכ"ף, בדיוק כפי שעושים רוב הישראלים כיום, בעקבות ההגיה המזרח אירופאית. (במערב אירופה נהגו להגות את האות חי"ת כאות ה"א, ובחלק מהמקומות כאות שי"ן או כאות כּ"ף מודגשת)
א - האות A אם הופכים אותה, או שמים אותה על הצד, היתה אלפא שצורתו שור -
ה"אלוף" בכנענית ועברית עתיקה, וביטוייה "אה" - עצירת הנשימה. לדעתי בתקופה העתיקה האל"ף אכן הושמעה, בדומה לאופן היגוי הערבים את הביטוי בערבית "הדא הוּוֶא" שמשמעותו "זה הוא", שקוצר בעברית ל"זהו". יש גם ההוגים את ה"לַא" הערבי בתוספת מעט הוצאת אויר. ואם כך זהו צליל המאמץ.
קרשת - אותיות QRST מקבילות לקו"ף רי"ש שי"ן ותי"ו. גם WX מקבילות לשי"ן ותי"ו. (באותיות קיריליות, ישנה אות ש, הנהגית אכן כשי"ן ימנית!)
אלא שביוונית האותיות W ו-X שינו משמעות הגייתית.
ס - ה S לדוגמה היא הסמ"ך הפיניקית - קו מרכזי ובו שלשה פסים, ובכתבים עתיקים יותר משלושה, במספר לא מוגדר. בספרו: תורת המלחמה בארצות המקרא, יגאל ידין משער, שמדובר בסולם צבאי "סמך". סולמות אלו שנותרו חקוקים בציורי קרבות ומלחמה מהעת העתיקה, היו בעלי עמוד מרכזי יחיד, ושלבים מחוברים במסמרות עץ או קשורים בחבל אליו, ואשר נועדו לעליה מהירה ולמעבר מעל חומות וגדרות אבן. ידין שיער שהאות S במקורה היתה סימן הדולר הישן $ בעל קוו אחד במרכזו, כשהעקלתון הינו פשוט כתיבה מקוצרת של שלושה קווים אופקיים, המחוברים ביניהם במשיכת קולמוס אחד.
במאמר זה אציע מקור קדום יותר לצורה זו, הקשור בדיג ודגים, ואולי גם מקור למילה "סמך" - וממנה סמיכה וגם סמוך.
האות תי"ו היא אחת האותיות שמשמעותן ברורה ביותר, ולא נתונה במחלוקת.
T במקור היתה צורת השתי וערב, הצלב - שבמקורו היה בצורת X. האות האנגלית עברה דרך התיטא היוונית, אשר הגיעה מהתיו הכנענית X.
תי"ו - סימן, כמו תווי נגינה, היה סימון שבו סימנו ומיספרו משהו. לפי ההשערה בשיטת שתי הרשימות (על פיה רישום האותיות- החל באות מֵי"ם וכלה באות תי"ו - קשור במים ודיג) הרי שהתי"ו היה סימון של אנשי האניות לסימון כמויות המשלוח שאניות הובילו.
האות טית (לפי מאמריהם של אביתר כהן ואראל סגל בויקימקור), אות זו מסמנת גלגל. זוהי אולי משמעות הפסוק 'לטטפות בין עיניך'. והריבוע המסורתי המוזכר בעניין הטפילין, והנלמד מפסוק זה עצמו, הוא בעצם ההוראה שלא גליון אחד אלא מספר גליונות צריכים להיות בין העיניים, ולכן יש לחתוך את פרשיות התפילין לארבע. אם כך, הרי לנו דוגמה קדומה ל"עיגולו של ריבוע"...
השערות משמעות שמות האותיות וסדרן
השערת שתי רשימות האלף בית ומשמעות שמות האותיות בהתאם
לפי השערה זו, מדובר בשתי צורות רישום -
הראשונה יבשתית, וכוללת בהמות וכלי עבודה
והשניה ימית, ואף היא כוללת יצורי ים וכלים של הימאי.
רשימת החקלאות הקרקעית
אל"ף: שור - שגר אלפיך ועשתרות צאנך, - הוא האלוף, הראשון והבלתי ניתן לאילוף (למיטב ידיעתי). מדוע הצליל הבסיסי הזה קשור ב"אלף" ואיך בא זכר בהמי זה למילה אינני יודע. הוא גם המספר עשר עשרי עשרות. וגם מפקד צבאי בכיר - אלה אלופי עשיו... אלוף מהיטבאל... הקשרים וקשרים אלו עדיין לא נתפענחו ונותרו בתוך "האלף לך שלמה". (אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני). ואולי היה בזמנו קיים אל ששמו היה: 'אלף'. אך, עדיין, מה מקור שמו מבחינה צלילית...?
בי"ת: נקבה (לפי השפה: בת, וכן אשתו זו ביתו) - אולי פרה (לפי הציור).
בהגיה הגלילית, ההגיה של תושבי אזור הגליל ודרום לבנון בארץ ישראל, האותיות בי"ת ופ"ה נהגו בצורה שונה. P ו-B כלומר כפי שאנו הוגים פ"ה מודגשת ובי"ת מודגשת נרשמו כנראה באות בי"ת עם דגש (P) ובלי דגש (B), ואילו צלילי F ו-V - פ"ה רכה ובי"ת רכה, נרשמו באות פ"ה עם דגש (כנראה F) ובלי דגש (כנראה V).
אם כן, לפי ההגיה הגלילית, מדובר באות פּי"ת - וידוע שפת משמעותה לחם (פיתה, פיתים, פתיתים) ובשפות לאטיניות פאת - היא מילה לשומן ולאנשים שמינים וכבדים. אישה "יפה" כיום נחשבת רזה, אך ידוע שבתרבויות העתיקות, לפי הצלמיות שנמצאו, "יפת תואר" - אולי פירושה עגלגלה. על הפרות השמנות בחלום פרעה נאמר: "יפות מראה ובריאות בשר".
בעניין
תהלים מזמור 'לא גבה לבי' אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ? כַּגָּמֻל עָלַי - נַפְשִׁי? כלומר: האם לא הרגעתי (השוויתי) את נשימתי והאם לא השתקתי (מלשון דממה ודום) את הנשימה שלי כמו תינוק רגוע על אמו? האם נשימתי אינה רגועה כמו תינוק המוחזק בידי?
גימ"ל: העגל היונק עדין חלב כגמל עלי אמו, נאמר בשיר המעלות 'לא גבה לבי'. הגמל נקרא כך על שום צליל גמיעת המים הרבים שהוא שותה. המונח 'גמול' מלשון תגמולים ולעתים גם במשמעות נקמה, היא עקב התחושה הטובה של התינוק והרגיעה שלו לאחר גמיעת החלב.
המילה גמילה שהיא דווקא הפסקת היניקה, מקורה בהבנת הפסוק: אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב?! עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם?! האם אני מלמד תינוקות שלא מבינים דבר?
לפי ההסבר הרווח, 'עתיקי' - משמעותו 'מורחקי'. כלומר שהפסיקו לינוק. ולפיכך גמולי מחלב הכוונה ש"נגמלו" מהחלב. אלא שכנראה משמעות המונחים אחרת. עתיקי משדיים הם הילדים שזה עתה סיימו לינוק הם רגועים ורדומים ולא שומעים דבר. כך גם גמולי החלב הם התינוקות השמחים אשר קיבלו את גמולם, את גמיעת החלב, ואף הם רגועים רדומים ואינם שומעים דבר.
יש לשים לב שבמילה עגל יש את אותם הצלילים של עי"ן גימ"ל ולמ"ד מלשון הגמיעה והגמילה (במשמעותה המקורית).
אם כן אל"ף בי"ת וגימ"ל הינם למעשה פר, פרה ועגל.
דל"ת: הסוגר של תעלות המים. או הקריאה לבהמה להתקדם. תבנית:ביאור:ציטוטניזהא דגמלא דא דא. התמונה היא של משולש. דלת או דור היא מלה עתיקה המשמשת אכן לסתימת הפתחשער או בבא או באב. "והצמידו אל הדלת או אל המזוזה" תבנית:ביאור:ציטוט - כשרוצעים את אוזנו של העבד שאינו רוצה להשתחרר אל החופש. המילה "בָּא" וכל המלים סביב שורש באה קשורים אולי לצליל סגירת הדלת. אולי גם ברח (ואף המילה: ראח , בערבית, שמשמעותה: הלך, כולל המילה: הלך, עצמה) - נובעים מצליל טריקת הדלת ומצעדים מהירים. ואולי דלת משמעותה דלי ודליה. אכן הצליל של דְּלִי בהכנסו למים הוא זה. אם כך, יתכן, שגם הדלת הוא פתח ריק, מקום דל כרגע ממים
כ"דלי ריק", ואשר, מקור המילה, בדומה לפתח הבית, נובע מדלי זה. כך גם המילה הֲדְלַיָה (גפן בערבית נקראת דַלִיָּה) מפעולת משיכת הדלי.
ה"א: הקריאה לבהמה לעצור (הי!) ואולי המקור למלת השאלה: אֵי? תבנית:ביאור:ציטוטאי אחיך?! ויאמר: לא ידעתי השומר אחי אנוכי? התמונה היא של מחרשה, או מסרק. מעניין שלשני מלים אלו יש שלשיית אותיות המשמיעה רחש דומה: סרק ו-חרש.
ו"או: מכשיר למשיכת דלתות המים בבבל. או קול נוסף Wow! בהקשר לבהמות. בכל מקרה בציור נראה מקל או מוט ובקצהו מתקן. סביר להניח, שו"ו התליה הקיים כיום (לכובעים או מעילים) מקורו בוו זה. אך השאלה כיצד שימש, וכיצד שמו נתגלגל אליו לא נהירה לי עדיין. האם למכשיר יש חלק גם בוו החיבור? ה"וו" או אנקול אכן משמש כדי לחבר דברים. מה מצוייר בראש הואו העתיקה?
זי"ן: לאורך הדורות התפרש ככלי לחימה. בספר: "תורת המלחמה בארצות המקרא"' (שאחי קיבל לבר המצווה בשנת ה'תשמ"א, יגאל ידין התאמץ להראות, שהיה כלי לחימה שאכן נראה כך.
חי"ת - לא ברור. פעם חשבתי, שמדובר בחתי הפיל או הממותה של אוכלוסיות עתיקות שגרו עדיין במערות. אך לאור הגלגל באות הבאה, יתכן שמדובר בעגלה, או במורג. ואם כן צליל ה'חית' הוא אכן צליל הגרירה על הקרקע. צליל של דרך חתחתים.תבנית:ביאור:ציטוט
טת - ציורו: גלגל. זאת לפי מאמרו של --להשלים: אראל או אביתר -- בדיקה שעשיתי בתנ"ך מראה קשר חזק בין אות זו למצבים של גלגלים תקועים במלחמה ביוון הטיח. הצליל הוא של מכה חזקה (ט גרונית) אולי הצליל שנדרש על מנת לגרום לבהמות למשוך את העגלה.--דרושות דוגמאות-- בכל מקרה אותו מקור גם הסביר, שהמדובר בגלגל המחולק לארבעה חלקים, והוא מקור המלה לטוטפות.
יו"ד - יד, את חפירה. ויד תהיה לך על אזניך, והיה... וכסית את צאתך, והיה מחניך קדושתבנית:ביאור:ציטוט
כא"ף - 'שפכטל' משמשת לגירוד, נקיון והחלקה. ואולי כף לגירוש זבובים, או לאיסוף אשפה, כפי שהיא נקראת כיום. כף הוא הצליל המתקבל משפשוף הידיים זו בזו, תוך מחיאת כף.
למד - שוט.
רשימת כלי הים
מי"ם מים רבים. מי"ם או בהיגוי גאליצאי מים, היא אות שנכתבת כמו מים, וגם נשמעת כמו מים.
בשפות אחרות צליל זה אכן משמש למים או למלים קרובות למים, כמו אם (אמא), שגם היא מקור (ללידת התינוק ולהנקתו): מר - בלטינית הוא ים. מוֹם, מאטר, מא, מימע (דודה בגרמנית) וכמובן בשפה הערבית: מיא, יאמא, וכו'. צליל טפטוף המטר, עם צירוף דל"ת ורי"ש, או טי"ת ורי"ש, אף הן נפוצות: מטר, דריפ - טפטוף או טיפה, ואטר - מים.
האות מ"מ משמשת בהקשר מימי גם במלים ים, אגם, מעיין, וכמובן שמים (שמשמעותן מים שם, המים העליונים). מעניין לציין שהאות W, תחילתה של מים בשפות הלטיניות, קיבלה צורה של גלי מים ('M הפוכה'), אף שבמקורה צוירה ונהגתה כאות שי"ן - וכפי שזה קיים כיום באותיות קיריליות.
בדרך כלל דרושים שני גלים כדי להבהיר במה מדובר. האות m מכילה אכן את שני הגלים הנדרשים.
ובעניין המים החיים: תמיד הפליא אותי השלט בכניסה לכמה עיירות פיתוח לשעבר, כמו בית שמש, וטירת הכרמל, שלט גדול עליו כתוב באותיות קידוש לבנה: "דגים חיים במים". ראשית, מי לא יודע שדגים חיים במים? ושנית, למה צריך לספר את זה בשלט שעולה ודאי למפרסם כסף רב? עד שיום אחד נסעתי לפי הוראות השלט ומצאתי שמדובר בחנות המוכרת דגים "חיים" (חיים, אגב, במים...)
נון דג. פעולת אמירת המילה 'נון', פותחת וסוגרת לנו את הפה, בדומה ל"דיבור השותק" של הדגים, הפותחים והסוגרים את פיהם מבלי להשמיע צליל קול.
סמ"ך לדעתי מדובר באידרת הדג. סומכי הם דגים.תבנית:ביאור:ציטוט
אמנם לפי רוב דעות החוקרים המדובר בסולם - כלי עבודה נדרש בסביבת הספינה. יתכן שמדובר בסולם חבלים. בספרו תולדות המלחמה בארצות המקרא, יגאל ידין הראה, שבאיורי הקרבות בבתי המלוכה בעת העתיקה, נהגו לצייר סולמות ובהם עמוד תומך בודד. בציור מהיר (מבלי להרים את כלי הכתיבה מן האמצעי, שעליו מתבצעת הכתיבה), של עמוד כזה על שלביו, נוצר ה-$. וכך אנו יודעים מהיכן התעשרו הימאים הקדמונים.
עי"ן - העין של מחט התפירה, עשויה מעצם. עין היא גם המעיין. וגם עין האדם. נראה שהצליל התחיל דווקא במים, שכן זהו הצליל של מים נגמעים בתוך סלע. אולי באות הזו וברישומה, מדובר בעיני- הדג (שהן חלק חשוב...!), שנותרו "מתבוננות" בדייג אף זמן רב לאחר מותו של הדג עצמו...
פ"ה - פי הבאר או המעיין. הציור הוא של פה (או חצי פה, מצידו), ואולי פי הדג. הצליל מתקבל מחיבור השפתיים של הפה זה לזה. מקור המלה כנראה באיבר האדם, ובהשאלה לכל שאר המושגים. יתכן גם פה של הכלי שנועד לדיג. נמשיך להתבונן ולחפש הסבר מדוייק יותר.
צד"י בערבית ובארמית פעולת הציד היא פעולת הדיג. למכמורות (כלומר רשתות גדולים לתפיסת דגים) קראו בתנך ובתלמוד "מצודות". ציור האות המקורית אינו ברור. האם מדובר בכלי למשיכת המכמורת, או בכלי דיג אחר? אקווה, שיום יבוא ואוכל להביא פתרון ברור יותר. צלילה של הצד"י העתיקה היה פשוט סמ"ך מודגשת וגרונית (ללא "טסירוף" האותיות טי"ת וסמ"ך, כבימינו...אלא, כשתי אותיות גרוניות חזקות. ואולי מדובר בסוג של מנגל לצליה, שכן זהו הצליל היוצא מצליה. ואולי מדובר בכלי שבעזרתו מכינים מן העצם את המחט? כמו מעצד - כלי שנועד לחיתוך ויישור עץ (לפחות לפי שימושו כיום) אולי יש מקור מקראי לכךתבנית:ביאור:ציטוט. אם כן, הרי שהצליל כאן מגיע אכן באופן טבעי, טסססס - צליל החיכוך ו-ד'. מכה קלה לסיום.
ריש - ריש שין תיו - אותיות רשת. האם זהו ראש הדג? ראש הרשת? מנין הצליל, ומהו הציור? נותרה לי עבודה.
שין:נראה לי שזהו סכין החיתוך לדגים, שהיה עשוי במקור בעת העתיקה מלחי אשר שיניים חדות מקובעות בה, או מכת עץ ובה משובצות אותן השיניים. הצליל 'שין' קשור בצליל היוצא מהשיניים האנושיות בעת הדיבור. והמספר שניים קשור כנראה אף הוא בשתי השיניים הקדמיות. במקום הדפטונג "מַיִם" - כמו האות i, במילה mime, בערבית משמשת סיומת ה-'אֵין' לציון של הכפלה, כמו: יומיין, סחתיין, אהליין וכדו' המוכרים לדובר העברית. עם כן יתכן ששן גם כן הוא במקור כפל וצמד של שני שיניים.
תיו:סימון כל מיכל שהוכנס באוניה. X
תבנית:להשלים
טבלת האותיות - לפי השערת שתי הרשימות
כרגע הטבלה הועתקה כפי שהיא מופיעה ב"כתב הפיניקי" בויקיפדיה.
תבנית:להשלים
ישנה גישה של ארכיאולוגים הטוענת שהיו קיימים סדרי אלף-בית חלופיים. ובפרט: האות נו"ן היתה לאחר האות פ"ה, וכן הוחלפו הדל"ת והצד"י.[דרוש מקור]תבנית:קטגוריה בתבנית
אך מבדיקה מעמיקה של הממצאים על פיהם הוחלט על סדר אחר, אפשר להסיק שהמפענחים של המאה הקודמת, מיהרו להסיק לגבי אופני הגייה של אותיות והגיים, בלא שהיתה להם ידיעה טובה של השפות ואופן היגויין, כמו גם השורשים שעמדו מאחוריהן. תבנית:כ[7]
