הומור בתרבות היהודית

מאמר בויקיפדיה שעומד למחיקה:

-- שכתוב|סיבה=לא כתוב אנציקלופדית; הפתיח מנוסח היטב עד סופו כפתיח למאמר ולא לערך אנציקלופדי. כל שאר הערך הוא אוסף אנקדוטלי של פרטי הומור נבחרים (לא ברור לפי אלו קריטריונים), ומלא בהיגדים והנחות ללא מקור|נושא=מדעי החברה

הומור קיים במשך שנים רבות בתרבות היהודית כנראה עוד מימי התנ"ך ולפניו. המסורת היהודית מעודדת הומור לרוב, והתרבות היהודית פיתחה לה הומור משלה. קומיקאים יהודים רבים השפיעו רבות על ההומור בעולם כולו. היהודים עצמם חשופים להומור רב כלפיהם וכלפי חלקים שונים מהם, וסטריאוטיפים כגון נסיכה אמריקאית יהודייה (Jewish-American princess, ובקיצור JAP)תבנית:כ והאמא היהודיה (שהוחלף בתרבות הישראלית ב"אמא הפולניה")תבנית:כ תפסו ועדיין תופסים חלק משמעותי בהומור בעולם כולו.תבנית:כ יחד עם זאת ולמרות כל מה שנאמר, ביידיש זה נשמע יותר טוב.תבנית:כ

הומור והתנ"ך

סוגי הומור ושימושיו בתנ"ך

בתנ"ך יש מספר רב של אזכורים להומור ובלשון המקראית מלים רבות המתארות אותה וביניהם: שחוק, צחוק (ובדומה לו בארמית: חיוך או חוכא), לצון, צהלה (והוא גם קול הסוסים, ובדומה לו בארמית טיול או אטלולה), עלז, עלץ, לץ, לצץ, היתל, יחדה או חדוה, בז, לעג, ומתלועע. השורש צח"ק, במילים בעלי משמעות של פעולה, מופיע במקרא עשרות פעמים, ואף שמו של אחד מאבות האומה "יצחק" נקרא על שם תופעה זו של צחקוק והשמעת קולות שיהוק.תבנית:כ מתוך שמות הפעולה המקראית לצחוק ניתן לשער שבעבר נהגו בנוסף לקולות הגיחוך והשיהוק גם לצקצק בשיניים ולהשמיע ליעלועים בלשון, בעוד שבתקופה יותר מאוחרת, ברומא העתיקה תועדו קולות "הא הא! הה!" בדומה לצוחקים באנגלית בימינו.תבנית:כ קולות בכי וכאב נרשמו ברחבי התנ"ך כמו ביחזקאל: 'נהי קינים והי', ובנביאים אחרים "הוי", "אהה", "הה" ודומיהם.

ההומור כידוע הוא תלוי תרבות, ומשמעותו ושימושו שונה בתרבויות שונות ובתקופות שונות. כמו כן ישנם סוגים שונים של הומור: לעגני, היתולי, חקייני, מעודן או גס, שטותי או רציני, בנושאים יומיומיים או אלו "שאין הדיבור יפה להם" ועוד.תבנית:כ לדוגמה השנינות הבריטית המעודנת המשמשת בלשון היומיום בתרבות זו, ושונה עד מאוד מזה הגרמני המסורתי ששימש רק במסגרות סגורות יותר ונטה לאכזריות. במאמרו רווי ההומור על ההבדלים בין הבדיחה האנגלית לסיפור האמריקאי המצחיק, טוען ג'ון קלמנס המוכר בשמו הספרותי מארק טווֵין ש"הסיפור הבדחני-הומוריסטי האמריקאי תלוי בַּמְּסַּפֵּר ודרך הסיפור, ואילו הסיפור המתלוצץ-קומי האנגלי והסיפור השנון האפייני לצרפתים, תלויים בתוכן בלבד ולכן עלובים ומאבדים את טעמם במהירות."תבנית:כ

הוכח שהומור לעגני היה קיים עוד בימי הממלכה השומרית העתיקה והשתמר על לוחות בכתב יתדות בשפה האכדית, כפי שהוכיח פרופ' נתן וסרמן מן המחלקה לחקר עתיקות באוניברסיטה העברית, אך לא בהכרח באופן שימש באופן המשמש אותנו בשפה.תבנית:כ

בספרה 'שלום לך, יפאן', משנת 1978 מספרת נעמי קטרון-עפרי על תגובת הצחוק היפנית (טרם תקופת השפעת התקשורת המשודרת) כהבעת אי-נעימות ובושה.תבנית:כ באופן דומה, השורש צח"ק במקרא אינו משמש כתגובה לסיפור בדיחה. לרוב מדובר בצחוק של אי אמון או זלזול, כמו במקרה של יצחק, ששמו נבע מהצחוק והפקפוק של אברהם ושרה בני התשעים ותשע והשמונים ותשע בהתאמה כששמעו את הצהרת ה' על כניסתה של שרה להיריון:

"וַתֹּאמֶר שָׂרָה: צְחֹק - עָשָׂה לִי אֱלֹהִים! כָּל הַשֹּׁמֵעַ - יִצְחַק לִי!" (בראשית, , ).

יחד עם זאת, הסיפור עצמו הוא בעל יסודות מבדרים, שכן האל וגם אנחנו הקוראים שומעים את שני הצדדים ויודעים את האמת שמאחורי משחק המלים על הדמויות כאשר שרה מכחישה:

"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי! - כִּי יָרֵאָה... וַיֹּאמֶר: לֹא! כִּי צָחָקְתְּ!"

במקרים אחדים הצחוק מוזכר בתנ"ך כלשון נקייה לפעולה מינית, וגם בפרשה זו על שרה, עתה בזיקנתה, הביטוי מתכתב עם סיפורה של שרה בצעירותה, בעת המעבר באזור השלטון המצרי והתחזותהּ לאחות אברם, בבית אבימלך.

קומדיית מצבים

קומדיות מצבים - סיפור מבדח מתוך ההתנהגות והעלילה, ולא רק מתוך המלל, נמצאים בספרי התנ"ך לרוב. הבולטים בהם הם סיפורי יציאת מצרים:

• הצפרדעים הנכנסים לתנורי המצרים, הכינים האוחזים בשערם, בעוד המצרים נמנעים מאכילה עם רועי הצאן הדחויים והעלובים.
• המצרים הטובעים בים ואשר בכוריהם מתים תוך לעג לפולחן הבכורות שלהם, אחרי שניסו להטביע את תינוקיהם הזכרים של בני-ישראל בנהר היאור, "כי בדבר אשר זדו עליהם" כדברי יתרו למשה.
• בלעם סתום העין המביט על עם ישראל ש"כיסה את עין הארץ", בכל פעם ממקום אחר, הטוען שהוא "נופל וגלוי עיניים" אך אתונו המוכה רואה טוב ממנו, בוחר לשמוע רק את ההוראה הטכנית "לא תלך עמהם" ולהתחמק מההסבר "לא תאור (כלומר לא תקלל אותם במאירה) את העם כי ברוך הוא" ומסרב להבין את השלכות התובנה הזו.תבנית:כ

סיפורי קומדיה הם סיפורים שכל כולם מצב ההולך ומתהפך באופן מפתיע כאשר דבר אחד נאמר בעוד מה שנעשה הוא דבר אחר לחלוטין.

• מגילת אסתר כולה כי הנחתם בטבעת המלך אין להשיבתבנית:כ
• סיפור סדום החל מהמשא ומתן על הצלתו ועד ליציאת לוט ומשכבו עם בנותיו - עמדת המקרא לגבי מוצאם של שכנינו המואבים והעמונים
• סיפור יהוא בן נמשי המטורף והריגת יהורם מלך ישראל: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: שָׁלוֹם! וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם? סֹב אֶל אַחֲרָי! וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר: בָּא עַד אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁב... וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי, כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג.
• תיאורי המין בשיר השירים:

ה'רעיה' מספרת: קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי! ...שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל!

ותשובתה: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי! אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי! אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?...

• סיפור רצח עגלון, המלך השמן, בידי אהוד בן גרא: וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד...

לעתים מצבים אלימים מוצגים בהגזמה שיכולה להיחשב כהומור קדום. כך בדברים שבפיהם של הדמויות האלימות:

• בפסל מיכה: וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ? וְאַתְּי אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי? - הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי, אֲנִי לְקַחְתִּיו. וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: בָּרוּךְ בְּנִי לַה'!
• בחידת שמשון: ומעז יצא מתוק?, וחידת הפלשתים: מה עז מֵאַרִי?
• בפרשת סדום: וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ־הָלְאָה! וַיֹּֽאמְרוּ: הָאֶחָד בָּֽא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?!
• פילגש בגבעה והתיאור המפלצתי של התנהגותם
• בפרשת אביגיל ודוד (סיפור אשר התלמוד מעצים עוד יותר, בהדגשת הנופך המיני)
• בפרשת רחבעם ועצת הילדים לענות לעם בגסות וכנראה תוך גידוף הקשור לאיבריו המוצנעים: כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי!...

ספרי התנ"ך מלאים בביטויים ציניים לעגניים, דוגמת: (ספר בראשית, פרשת וישב) "...וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת ...וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו..." הנאמר על ידי אחי יוסף. ודברי מיכל בת שאול למלך דוד: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!".תבנית:כ

ספר משלי מלא כולו לעג היתולי לטפשים, לעצלנים ולתופעת השכרות ושתיית היין, הקשורים בצחוק בלתי נשלט. פתגמים רבים בספר זה מעמתים את החכמה עם ההתלוצצות חסרת המטרה והמרושעת, הלועגת לעתים על אומללותם של אחרים.

אָמַר עָצֵל: שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!

הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ.

טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת - נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו!

חָכָם עָצֵל - בְּעֵינָיו, מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם!

כך השתיין מתואר באחד מחלקי הספר: (משלי פרק 20)

לֵץ - הַיַּין! הֹמֶה - שֵׁכָר! וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ - לֹא יֶחְכָּם.

נַהַם כַּכְּפִיר! אֵימַת מֶלֶךְ! - מִתְעַבְּרוֹ? חוֹטֵא נַפְשׁוֹ.

הראשון מבין חמשת ספרי תהלים פותח במזמור: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב..."

המושג התלמודי "מידה כנגד מידה" או "כאשר עשה כן יעשה לו" מופיע פעם אחר פעם בספרי התנ"ך, בצורה מפורשת במשלי קהלת ותהלים. בספרים אלו מופיעים פתגמים ומצגים בהם הרשע נופל לתוך הבור שהוא עצמו כרה, ואילו ה"צדיק" האדם הישר, בסופו של דבר בא על שכרו, בין אם באופן אישי, ובין אם כשיפור לחברה לאורך הזמן והדורות. זהו מצג של "צדק פואטי" מהנה.

גם ספר איוב, המתאר טרגדיה נוראה של אדם היורד עד שפל המדרגה, מלא רמזים הומוריסטיים וציניות בהם איוב ורֵעיו 'עוקצים' זה את זה באמירות שיש בהם לעג מר וחיוך מוסתר בעת ובעונה אחת עם תיאור מצבו הנורא. לדוגמה דברי אליפז: קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ?, וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה? ותשובת איוב מאוחר יותר: אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם, וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה? גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם! לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם! וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה? שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ - אֶהְיֶה? קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ - וַיַּעֲנֵהוּ? שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים!

בתנ"ך יש גם משחקי מלים רבים ולשון נופל על לשון. לדוגמה בהקשר עם כבדות לשונו של משה והגמגום כתובים הביטויים "שלח נא ביד תשלח", "גם תמול גם שלשום גם מאז דברך אל אדוני", "פקוד יפקוד אתכם מזה" המושמים בפיו, ועוד דומים להם. כך גם בפרשית הנחשים בסוף פרשת חקת שבספר במדבר:

עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס.

וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ - וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס.

וְהָיָה - אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ,

וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת - וָחָי.

לעתים הנביאים משתמשים בצורה זו על מנת להדגיש את עניינם, או להנגיד חלק מסיים מדבריהם לחלק אחר. "ויקו למשפט והנה משפח". "צו לצו קו לקו זעיר פה זעיר שם" וכדו'.

המחלוקת על קיומו של הומור בתנ"ך ובתלמוד

בעבר נטען במחקר שאין הומור בתנ"ך כלל. לדוגמה הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד אמר כי "ההיעדר המוחלט של הומור בתנ"ך הוא אחד הדברים הייחודיים בכל הספרות".^{[דרוש מקור]}תבנית:קטגוריה בתבנית

כך גם בשנות השמונים נשאל אפרים סידון אם יש הומור בתנ"ך או בתלמוד והוא קבע שאין, ולכן צריך לחדש אותו ולהחיות אותו בצורה חדשה ושונה. מאוחר יותר יצר את הסידרה 'חצי המנשה ואחר כך היה בצוות ההקמה של היהודים באים.

כיום מכירים בהומור הקיים בתנ"ך: בלעגנות והאירוניה הקיימים בסיפור שבמגילת אסתר, של יוסף ואשת פוטיפר, בתיאורים האירוטיים בשיר השירים, בשמות כמו מחלון וכיליון במגילת רות, בסיפור אתונו של בלעם, בלעג לאלילים ולאומות העוינות את ישראל (כמו סיפור מוצאם של עמון ומואב מגילוי עריות בנות לוט עם אביהן השיכור) ובמשלי הנביאים.תבנית:כ

בתהלים בסוף מזמור 'לא לנו' נכתב:

עֲ‍צַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, - מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם!

פֶּה לָהֶם - וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם - וְלֹא יִרְאוּ!

אָזְנַיִם לָהֶם - וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם - וְלֹא יְרִיחוּן!

יְדֵיהֶם? - וְלֹא יְמִישׁוּן! רַגְלֵיהֶם? וְלֹא יְהַלֵּכוּ! לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם!

כְּמוֹהֶם - יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם! - כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם!

יִשְׂרָאֵל - בְּטַח בַּד'!... (תהלים 115)

בספר מלכים מובאים דברי הלעג של אליהו הנביא לנביאי הבעל:

"וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ. וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ!' - וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה..."

"וַיְפַסְּחוּ, עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר:"

"קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל! כִּי אֱלֹהִים הוּא? כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ? וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ?"

"אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ?!" (ספר מלכים א', פרק , פסוקים -).

בספרות חז"ל

בדומה לסיפור אליהו ועובדי הבעל ישנם בתלמוד סיפורים על הלעג של רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה בוויכוחים. לדוגמה:

"מציעתיה דעלמא היכא? זקפה לאצבעתיה אמר להו: הכא. א"ל: ומי יימר? - אייתו אשלי ומשחו!" (בכורות,ח',ע"ב).

תרגום: "(אמרו לו) אמצע העולם היכן? הרים את אצבעו, אמר להם: כאן. אמרו לו: ומי יאמר (שאכן כך הוא)? (אמר להם:) - הביאו חבלים ומדדו".

החכמים בתקופת המשנה והתלמוד לעתים סנטו זה בזה וישנם גם סיפורים מבדחים רבים ויכוחים הומוריסטיים בין המעמדות השונים ברמת ההשכלה או ברמה הכלכלית. תבנית:כ

סוגים אחרים של הומור המופיע בתלמוד ובמדרשים הוא סיפורים על עובדות מפתיעות כמו סיפורי רבה בר בר-חנה, אשר בכל פעם שמספרים על משהו מוזר ומעניין במקומות רחוקים, הוא מספר שהיה שם בעצמו באופן אישי, ומתאר את חוויותיו שם. לדוגמה: עמידתו על אי בלב ים, שהתברר כלוויתן ששט איתם על גבו, או: בעקבות הפסוק בפרשת קורח "ובני קורח לא מתו" ומזמורי התהלים של בני קורח, הוא מספר על רועה משבט התייעה (בדרום סיני) שלקח אותו אל הבור בהם קבורים חיים בני קורח עד עצם היום הזה, והוא שמע אותם שרים: "משה אמת ותורתו אמת והמה בדאים" (כלומר הם מעידים על עצמם שהם שקרנים).

הומור מתואר בתלמוד כשיטת הוראה להוספת עניין בעת דיונים בנושאים משמימים: על הכתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (הנדרש גם בהגדה-של-פסח) רבי עקיבא ראה שתלמידיו מתנמנמים. אמר: היתה יולדת שישים רבוא בקרס אחת. קפצו התלמידים והתעוררו ושאלו: מה?! ענה להם: יוכבד ילדה את משה רבנו ששקול כנגד כל ששים רבוא... ומסופר שראשי הישיבות בבבל היו פותחים את דבריהם בבדיחה ואחר כך מרצינים:

רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן. לסוף - יתיב באימתא. (תלמוד בבלי, פרק במה מדליקין, מסכת שבת)

תרגום: רַבַּה (האדון, כינויו של ראש ישיבת פומבדיתא בנו של רב נחמן) לפני שהתחיל ללמד נושא לחכמינו, אמר דבר המבדח, וחכמים צחקו. ואחר כך היה יושב ברצינות (מילולית: מתוך פחד).תבנית:כ

כך גם בדיון על תשלום נזקי ספסל שנשבר, כאשר ארבעה ישבו והצטרפו לספסל בזה אחר זה, האחרון חייב. אומרת הגמרא: כגון פפא בר אבא. ורש"י מסביר שהיה שמן ביותר. בעלי התוספות מתחילים בדיון מעמיק מה קורה אם השמן התיישב ראשון, ואחריו שלשה רזים במיוחד. מה קורה אם כולם שמנים במיוחד והאחרון יוצא דופן ברזונו ועוד כהנא וכהנא. אך "המאירי" מסביר שבסך הכל מדובר ב"מלתא דבדיחותא".תבנית:כ

מסכת מגילה מלאה במצבים הומוריסטיים, כמו ספורי רבי זירא (זעירא) הגוץ והמכוער, בעל ההומור העצמי, אשר ביקר במסיבת הפורים בביתו של הרב הראשי ליהודי בבל, המכונה "רַבַּה". הלה משתכר ודוקר למוות את רבי זירא. כשרבה מתפקח הוא מתפלל עליו ומשיב אותו לתחיה. בשנה שלאחר מכן רבי זירא מוזמן שוב לבית רבה, וכשהוא נשאל מדוע הוא מסרב להגיע, עונה: לא כל יומא אתרחיש ניסא. (לא כל יום קורה נס...).

בתלמוד יש גם דמויות מעוררות צחוק כמו דמא

גם בתלמוד ישנם משחקי מלים על חשבון לקות דיבור. לדוגמה השיחה עם רבי סימון (שמעון) בן מנסיא (מנשה):

שור של הקדש שנגח שור של הדיוט – פטור,

ושל הדיוט שנגח שור של הקדש - בין תם בין מוּעד

- משלם נזק שלם.

בימינו התפתח גם סוג בדיחות הלועג לחוקרי התלמוד והמקרא שאינם מכירים במסורת, ובו ניתנים פירושים נלעגים במסווה של פירוש מתוחכם. כמו פירוש לשאלה בתחילת מסכת ברכות: תנא היכא קאי דקאמר 'מאימתי'? תנא - אקרא קאיתבנית:כ

התנא - איפה עמד כשאמר את המשנה 'מאימתי...'? התנא עמד על דלעת.תבנית:כ

שיבושים, פרשנויות הומוריסטיות ונתינת משמעויות חדשות לפסוקי התנ"ך

בהקשר זה אמר רבי יונה גירונדי כי לפי הכתוב בספר משלי "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת. מְשַׂחֶקֶת, בְּתֵבֵל אַרְצוֹ; שַׁעֲשֻׁעַי, אֶת-בְּנֵי אָדָם" (ספר משלי, פרק , פסוקים -) ניתן ואף רצוי להשתעשע בתורה: תבנית:ציטוט

בדיחות משולבות בפסוקים "פרפראות" במסורת היהודית

פרשני התנ"ך

אחד מפרשני התנ"ך השנונים ביותר היה רבי אברהם אבן עזרא שהרבה ללעוג לפרשנים הקראיים, והשתמש במדרשי פסוקים באופן היתולי. כך כתב על אחד מהם:

רצה בן זוטא לעלות במעלות החכמה ונגלתה ערוותו עליו...

על סמך הכתוב: (ספר שמות, פרשת משפטים) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. דין הקובע שעל העולים אל המזבח לעלות בְּכֶבֶשׁ שטוח בעל עליה מתונה, ולא במדרגות, כדי שהעליה למזבח תיעשה בצעדים קטנים.

וכך בביקורתו על כותבי החרוזים בפיוטים הקדמונים ובראשם אלעזר הקליר, הוא תקף את הפיוט המתחיל בחרוזים: "ליראי יקפיל וחדשים יכפיל וליום זה פור הפיל ומציון ימלוך... וכתב בין היתר:תבנית:כ

ולמה רכב על פיל ואותו לארץ יפיל?

ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל,

והוצרך בהקיץ לפתור חלומו?

יהיה אומר:

לוחץ - יעפיל... להתנשא? - יפיל!

ורמי לב - ישפיל! ומציון - ימלוך!

דברי המגידים

תפקיד המגיד בקהילה היהודית באירופה בשלש מאות השנים האחרונות היה מעמד של אדם אשר התמחה ב'דרשות' שבת ומועד, הכוללים בתוכם סיפורים מצחיקים או עצובים ופירושים מעניינים. אחד המפורסמים בהם היה המגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, שאת רוב כתביו ליקט ערך והוסיף על דבריו אברהם דב בער פלאם. דברי המגידים באו ללמד את השומעים "לקח" ולהראות להם את דרך הישר. לדוגמה, על המלים בפרשיית שנת השמיטה שבפרשת 'בהר' בסוף ספר ויקרא: "...כי גֵרים ותושבים אתם עמדי".

אם תרגישו עצמכם 'גרים ותושבים', בצניעותכם - אזי 'אתם עמדי', ואעזור לכם.

אך אם אינכם כך? אף אני איני כך עמכם. תבנית:כ

בהקדמתו 'לספר המידות' סיפר פלאם כיצד באחד המקרים המגיד מדובנא שעמד לעבור לעיר אחרת אחרי תקופה ארוכה במקומו, אמר לבחור צעיר שלא יכנס לבית המדרש לשמוע את דרשתו. לאחר הפצרות הסביר שהדרשה תהיה נרגשת ומעוררת דמעות, וזה לא מתאים לבחור רגיש זה. הבחור זלזל בדברי המגיד, והגיע למרות האזהרה. חברו נקרע לגזרים מיד עם עליית המגיד אל ה'דוכן' ופניו הרציניות והעצובות, ואילו הוא עצמו החזיק מעמד כמה שניות אל תוך הדרשה כשפרץ לבסוף בבכי קורע לב. הבחור הובהל לבית החולים ובילה שם זמן רב במצב אנוש.תבנית:כ

מעתיקי ספרי המגיד מדובנא הבלתי מורשיםתבנית:כ הרבו להוסיף בדיחות עממיות גם אם אין בהם כל קשר לפסוקים או תובנות מוסריות עמוקות.

'דברי צחות' - חסידיים

רבים מהפירושים של ה'צדיקים' מתנועת החסידות מתובלים בקריאה מפתיעה של הכתובים ובאופן היתולי, ובספרות החסידית נקראו "דברי צחות": כמו פירוש הרבי מלכוביץ מייסד חצר חסידות העיירה סלונים:

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. פירוש:

ויאמר (כלומר: כאשר אדם אומר ומבקש): אלקים?! יהי אור?! - ויהי אור!

אחד המפורסמים בכך היה הרבי מנחם מנדל מקוצק שאמר:

את ה' אלקיך תירא: את - לרבות תלמידי חכמים!

פירוש: גם תלמידי חכמים צריכים לירא את ה'תבנית:כ

וכן:

כי תצא למלחמה על אויביך? ונתנו ה' אלקיך בידיך. רש"י: במלחמת הרשות הכתוב מדבר. פירוש:

כשתצא למלחמה על האויב - הלא הוא היצר הרע, זה בידיך - עשה איך ומה וכל שבידך, למען תנצח אותו.

אך במלחמת הרשות? - בשאלות של הלכה, של רשות היחיד ורשות הרבים? הכתוב מדבר. ואין לשנות ממה שכתוב.תבנית:כ

הלצות תנ"כיות ותלמודיות בקרב שומרי המסורת בימינו

במאמר על הומור במרוקו כותב אשר כנפו כי נהגו לעוות פסוקים באופן מגוחך, כך שאיבדו ממשמעותם. לדוגמה, במקום הפסוק:

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ... תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ...

הם אמרו:

וברב גרונך תהרס כרמך תשלח חרונך יאכלמו כרפס תביאמו ותטעמו בהר מחלתך. תבנית:כ

הרב עובדיה יוסף היה ידוע כמוסיף בדיחות וחידודים תוך שינוי קטן של פסוקי התורה או מאמרי התלמוד ושילובם בדרשותיו לפני הקהל.תבנית:כ

הרב שלמה אבינר ידוע כמטבל דבריו תוך שימוש בפסוקים, וכך סיפר:

בתקופת ועידת מדריד ניסו ללחוץ על ראש הממשלה יצחק שמיר שישראל תתן את רמת הגולן לסורים תמורת הסכם שלום והוא התעקש ואמר לא!. שאלו אותו 'למה?'. והוא ענה 'ככה'.

ועל כך נאמר בתהלים: אשרי העם שככה לא.תבנית:כ

כיום ישנה התחדשות של הומור הקשור במסורת ובתרבות היהודית בקרב שומרי המסורת, באתרים כמו פרוייקט השטו"ת בערוץ שבע, או "[ דוסים מצייצים]" בפייסבוק בהם מובאים חידודי לשון נוסח:

(על פרק "אשת חיל" בספר משלי המושר בערב שבת לפני הקידוש) יהונתן גרשוני: לפעמים "קמו בניה ויאשרוה" - זה אמא שפתחה חשבון פייסבוקתבנית:כ בשבועון מוצ"ש של מקור ראשון ישנו כיום גם פינה קבועה ובה עיוות של מילות פסוקים, כפי שהבינו אנשים מהתפילה או הפיוט. דוגמת "בטחה בלב - בעלה". או "שקר רחל ואהבל לה יופי". +

במשך כשנתיים התפרסם "עמוד מרכזי כפול" בעיתון מוצ"ש (למעשה עקיצה לעיתון העירום פלייבוי) ובו בדיחות בעיקר מילוליות של גיל סלוביק ואסף וול (שהיה ידוע בכינויו המרשתתי: 'גורנישט'). דוגמה לבדיחותיו: גורנישט הוא לא דמות שתכננה אותה ועדה. למעשה הוא בדיחה ספונטנית שיצאה משליט"א, לא יותר מזה.

בדחנות עממית תנ"כית

חלק מסיפורי חכמי חלם - ספר משכילי הלועג לחצרות החסידיות המרובות שהיו בעיר זו, אשר נכחדה ברובה בשואהוכן סיפורי הירשל'ה מאוסטרופוליה, דמות מבדחת בחצרו של רבי ברוך ממז'יבוז' מתובלים בפסוקים ובדיחות. כשהתחזה לרבי ברוך והלך במקומו לחקירה בבית הפריץ בעקבות לבישת בגדי המלוכה וכובע השיער המלכותי בשבת, נשאל ארבע שאלות, על מנת להוכיח את חכמתו והיותו ראוי להיות "בן מלכים" כפי שקרא לעצמו.

א. מידיעת הנעשה בארץ: מה גודל האחוזות במדוייק.

ב. מהנעשה בעולם: מה משקלו של הירח

ג. מהבנת מעמדם של אנשים: כמה חשוב הוא הפריץ.

ד. מהבנת האדם: על מה חושב ברגע זה הפריץ.

תשובותיו היו:

א. אם תאמר לי בדיוק כמה מן האחוזות הם אגמי מים, אוכל להשלים לך בדיוק את השאר.

חכם! אמר הפריץ, ענית לי כיהודי על שאלה בשאלה. בבא לא תוכל לעשות זאת.

ב. הוא שוקל בדיוק כמשקל תפוח אחד. אם אינך מאמין לי, שקול אותו בעצמך.

ג. הפריץ חשוב יותר אברהם אבינו!

התפעל הפריץ, ושאל: איך הגעת למסקנה זו. ענה הירשלה כי אברהם אבינו אמר: ואנוכי עפר ואפר. ומי לנו כאברהם אבינו.

ד. ובעניין מחשבותיך. אתה חושב שאני הוא רבי ברוך ממז'יבוז' ואני איני אלא אחד מתלמידיו הפשוטים.

גם את המקור של המנהג היהודי המבדח לענות בשאלה על שאלה (למה יהודי עונה על שאלה בשאלה? למה לא?) יש התולים בתשובת קין על שאלת האל: "אי הבל אחיך?" בשאלה "השומר אחי אנוכי?"

קובץ:HK Central Wyndham Street Taxi CASA 880 adv.jpg

"ויאמר אליו אדום, לא תעבור בי"

בעבר חוברו 'מסכתות פורים' 'תפילות פורים' ו'פיוטי פורים' היתוליים, המצרפים חלקים שונים מהתנ"ך ומערבבים את הסיפורים (או מחליפים מילה חשובה באחרת, כמו מים ביין. פרק שלם בספר המועדים בכרך על פורים הוקדש לבדיחות מסוג זה. גם כיום מתחברים מסכתות מסוג זה ובפורים תשע"ו (2016) פורסמה מסכת על המועמד לנשיאות ארה"ב דונאלד טראמפ.תבנית:כ תופעה זו קורית כיום גם בציבור החרדי.תבנית:כ. בתשבצי היגיון עבריים מופיעות לעתים הגדרות המרמזות לפסוק מהתנ"ך, תוך שהן נותנות לו משמעות שונה ממשמעותו המקורית. כך לדוגמה ההגדרה "הרמזור הדובר במדבר" (5, 4, 4, 2, 5, 2), שפתרונה הוא "ויאמר אליו אֶ‏דום, לא תעבור בי" (במדבר, , ), פסוק תנ"כי שבמקורו עוסק בדברי העם אדום. לעתים ישנם המשתעשעים בגימטריה בתנ"ך, ומחפשים פסוקים בעלי ערך גימטרי שווה.

יחס המסורת היהודית להומור

יחס היהדות להומור היה מעורב מאז ומעולם. מצד אחד, ההתעסקות בהומור נחשב בעיני רבים לעניין של חול, שמתבטל לעומת דברי הקודש כגון לימוד התורה ומסיט את דעתו של האדם ממנו. עוד נאמר שההומור הוא בעצם לעג לחולשותיו של האחר ותו לא. מצד שני, היו רבים שאישרו את ההומור ואף עודדו אותו, כל עוד לא יבוא על חשבון ההלכה והאמונה באלוהים.

בעיני רבים ההומור נחשב להנאה ארצית (בניגוד לאלו השמימיות, הקשורות בקודש), ולכן התומכים בהומור נטו להיות התומכים גם בהנאות אחרות שקיימות בעולם הזה. היהדות מעודדת את השמחה לרוב, ובניגוד לדתות אחרות, משפטים כגון אין שמחה אלא בבשר ויין המעודדים את הנאות הגוף תופסים חלק משמעותי בתולדות היהדות. לעומת זאת, התומכים בהתנזרות מתנגדים להומור, בהיותו חלק מהנאות הגוף, הנחשבות להנאות "נמוכות" יחסית ברמתן הרוחנית.

בדחנים יהודים הופיעו בטקסים יהודיים רבים החל מימי הביניים ותיבלו אותם בהלצות ובבדיחות. בנוסף, הבדחנים גם הטיפו מוסר בדרכים קומיות, המאפשרות לציבור להתחבר אליהם בקלות. בדחנים כגון אליקום צונזר ומוטקה חב"ד מילאו תפקיד חשוב בתרבות היהודית לאורך שנים רבות. שיתופם בטקסים יהודים מעיד על קבלה של ההומור ביהדות.

חג הפורים נחשב לחג המעודד הומור. התחפושות ומנהגים כגון העדלאידע משלבים בתוכם הומור ושמחת חיים, וגם מנהגים מודרניים, כגון רב פורים מתובלים בהומור רב. פורים שפיל הוא דוגמה נוספת לכך, אם כי במקרים מסוימים ההומור מתגלגל לשפה נמוכה ולניבולי פה.

ההומור בתנועת ההשכלה

ספרים סאטיריים נכתבו בעבר נגד אנשי תנועת שבתי צבי, ספרים שלעגו לדבריהם והעמידו את השבתאים ואת הקבלה - שעליה נסמכו בעיקר, באור מגוחך.

עם התפתחות תנועת ההשכלה בגרמניה והתפשטותה במידה מסויימת גם ברוסיה, פולין ושאר מזרח אירופה, החלו להיכתב ספרי סאטירה לעגניים הן על הקהילות המסורתיות והן על קבוצות שונות ביניהם וביחוד נגד החסידים וחצרותיהם שנתפסו בעיני רוב המשכילים כנבערים מדעת וחשוכים במיוחד, בעקבות פרסום דברי רמבמ"ן (נחמן קרוכמל) על החסידות בכרכי הספר "דברי ימי ישראל" של צונץ בגרמנית. סיפוריו של שלום עליכם מציגים יהודים נבערים דוגמת טוביה החולב, אשר מעוות פסוקים ואומר אותם באופן שאנו יודעים בעקבות דבריו שהבין אותם בצורה שגויה. כך גם סיפורו המזעזע "שלש המתנות" של י"ל פרץ הוא למעשה סיפור חתרני ומחאה נגד המשך התרפסות ההמונים היהודים ועמדתם האדישה, חסרת הפעילות וחסרת היוזמה, כתוצאה מאמונתם באל חסוד ועושה צדק. תבנית:כ ובכך הסיפור הופך לטראגי-קומי, עצוב-מצחיק. סיפור נוסף של י"ל פרץ ועוד למעלה מזה הופך את הסיפור החסידי שהיה רובו קשור בניסים ו"אמונת חכמים" עיוורת, לסיפור המעודד את המעש החברתי בעולמנו זה, בהתאם להשקפה הסוציאליסטית חברתית ובאותה תקופה עם נטיה לקומוניזם, של הסופר עצמו.

את המשך מגמות אלו אימצו סופרים בני ימינו כמו יצחק בשביס-זינגר וש"י עגנון (צצקס), אשר גם הם תיארו מצבים גרוטסקיים ועיוותים נוראים ודוחים, לצד שמירה כל העת על הנגיעה העדינה במושגים המסורתיים והרגשות שאלו מעוררים לכאורה בקוראים. כך בספרו סיפור פשוט, עגנון מספר על עזיבה חפוזה של אחד הדמויות ש"מתחדש לו חידוש, והבין מדוע הגאון רבנו גרשום מאור הגולה היה אומר תפילת הדרך בביתו, עוד טרם יצא מן הפתח. אך מכיוון שהיו טרדות הדרך שלו עצמו מרובות, נשתכח ממנו חידוש זה ושוב לא ידע מה הביא את רבנו גרשום לדרכו זה."תבנית:כ

הומור לעגני יהודי חילוני

בתחילת שנות השמונים אפרים סידון כתב בעיתון מעריב שבתנ"ך וגם בתלמוד אין כל הומור.

ראו גם

• ספר הבדיחה והחידוד

לקריאה נוספת

• אדיר כהן, ספר ההומור היהודי הגדול, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004

יחיאל ספרא "מופעי הומור יהודי"

קישורים חיצוניים

• תבנית:Mako